הפרקציה הדמוקרטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הסיעה הדמוקרטית)

הפרקציה (הסיעה) הדמוקרטית הייתה סיעה אופוזיציונית של אינטלקטואלים צעירים בהסתדרות הציונית שפעלה בין השנים 19011904. הסיעה הופיעה לראשונה בקונגרס הציוני החמישי, בדצמבר 1901, לאחר התפטרותו של יעקב ברנשטיין-כהן מראשות לשכת הדואר של התנועה הציונית הרוסית. חברי הסיעה, שבהם היו גם חיים ויצמן, מרטין בובר, ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, דייוויס טריטש, ואפרים משה ליליין, ביקשו להתייחס גם לאלמנטים תרבותיים-רוחניים כהשלמה לדרכו של הרצל, שהתבסס כמעט לחלוטין על מגעים מדיניים.

הפרקציה הייתה מושפעת מאחד העם ודגלה בהרחבת התנועה הציונית, והפיכתה לתנועה עממית ודמוקרטית המבוססת על הרעיון שהעם היהודי צריך לשחרר את עצמו גם על ידי פיתוח תודעה לאומית דרך מדע, חינוך, תרבות ואמנות. הפרקציה דרשה הדגשה והבלטה של היסודות הלאומיים-רוחניים בציונות, לא להיכנע לדעות קדומות דתיות ולשמור על הדמוקרטיה הפנימית בהרכב הקונגרסים ובמוסדות הציוניים.

הפרקציה הובילה את המאבק למען גיבוש תרבות לאומית יהודית ציונית, וחבריה היו הראשונים שהעלו לסדר היום את שאלת האמנות היהודית ואת מקומהּ בתהליך התחייה הלאומית. ביוזמת הפרקציה נכללה לראשונה האמנות החזותית במסגרת הדיון על התרבות בקונגרס הציוני החמישי. כחלק מהיוזמה, ערכו בובר וליליין באחד מאולמות הקונגרס את תערוכת האמנים היהודים הראשונה[1] ובהם א.מ. ליליין, יהודה אפשטיין, יוזף ישראלס, אלפרד נוסיג, לסר אורי והרמן שטרוק, אשר נועדו להדגיש את המוטיבים הלאומיים-יהודים שביצירותיהם. בקונגרס זה נשא בובר את ההרצאה המרכזית על האמנות היהודית; לטענתו, טיפוח האמנות היהודית חשוב לא פחות מפעולות מדיניות, מפני שבכוח האמנות לחנך ולעצב את התודעה הלאומית, את היהודי החדש שבכוחו יהיה לבנות את מולדתו. בהרצאתו סיפק בובר סקירה היסטורית קצרה, תיאר את המצב הנוכחי, הציג אידאולוגיה מנומקת ואף שורת הצעות מעשיות לטיפוח החינוך האסתטי של העם היהודי – בין היתר, עריכת תערוכות על טהרת האמנות היהודית והקמת הוצאות ספרים שיוציאו לאור אמנות יהודית. באותו נאום הכריז בובר על ייסוד הוצאת הספרים של הפרקציה הדמוקרטית, Jüdischer Verlag (שאותהּ הקים בשיתוף עם ברתולד פייבל ואפרים משה ליליין), אשר תקדיש חלק ניכר ממשאביה להפצת האמנות היהודית, וביקש את תמיכתהּ הכלכלית של ההסתדרות הציונית בהּ.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gilya Gerda Schmidt, The Art and Artists of the Fifth Zionist Congress, 2003
  2. ^ אבנר הולצמן, מלאכת מחשבת: תחיית האומה: הספרות העברית לנוכח האמנות הפלסטית, תל אביב: זמורה-ביתן והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 1999, פרק שני: תמורות במעמדה של האמנות הפלסטית במחשבת הספרות העברית: ה. מקומה של שאלת האמנות בפולמוס התרבות הציוני, עמ' 78–82.