טוניה סולוביצ'יק
טוניה לוויט סולובייצ'יק - ד"ר לחינוך יהודי ומחנכת, נולדה בליטא ב-1904, הלכה לעולמה בארצות הברית ב-1967, הייתה נשואה לפילוסוף היהודי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ויחד אתו פעלה לקידום חינוך יהודי בארצות הברית במרכזו המאמץ לשלב חינוך לערכי היהדות האורתודוקסית עם חינוך לצורכי האזרח במציאות המודרנית.
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוניה לוויט נולדה על פי גרסא אחת בשביעי של פסח ׁׁ(כ"א ניסן) תרס"ד (5 או 6 באפריל 1904) ועל פי גרסא אחרת ב-28 במרץ 1904,[1] בעיר וילנה (ליטא), בימים ההם חלק מהאימפריה הרוסית. הוריה, גרוניה זילבר ומאיר אליהו לוויט, גדלו באזור הכפרי בליטא, בין וילנה לקובנה, ונישאו ב-1896. טוניה הייתה אחות גדולה לרחל, ואחות צעירה לאריה ולברוך. על פי עדות בתה, טובה ליכטנשטיין, מילדותה אהבה ידע וכינויה בפי אחיה ושכניה היה "המתמטיקאית" או "תנו רבנן".[2] צמאון הידע של טוניה קיבל מענה בזכות נכונותו של מנהל הספרייה הציבורית, לאפשר גישה חופשית למדפי הספרים, שכללו ספרות תורנית, משכילית ויפה כולל ביידיש, גם לתושבים שלא הצליחו לשלם דמי השאלה חודש בחודשו. למרות שמשפחתה, כמו רוב משפחות השכונה, הייתה מסורתית ("אורתודוקסית"), טוניה ואחיה ביקרו בבית ספר חילוני ששפת ההוראה בו הייתה יידיש, ותוכנית הלימודים חילונית באופייה. הסיבה לכך הייתה שההורים ראו בחינוך 'כללי' תנאי להשתלבות ילדיהם בחברה שהלכה והשתנתה לנגד עיניהם. הוריה של טוניה ראו בחינוך ערך עליון, ולא פעם חסכו מפיהם כדי להבטיח את המשך לימודי בניהם וביתם. קשיים כלכליים אלו יאפיינו את חייה של טוניה ומשפחתה עד לעזיבתם את ליטא, חלקם לארץ-ישראל ורובם לארצות הברית. טוניה החלה לימודים סדירים כשהייתה בת 8 (1912), כאחת מכ-800 תלמידות יהודיות של 'הגימנסיה ע"ש סופיה גורביץ', בית הספר הראשון לבנות יהודיות שנוסד בעיר ב-1906, ושנהנה מכוח הוראה מקצועי, ומעושר רעיוני רחב, שכלל לימודי תנ"ך וספרות. מלחמת העולם הראשונה, במהלכה עבר השלטון מצד לצד, פגעה גם ברצף הלימודים, כמו גם לשינוי שפת הלימוד 'הכללית' מרוסית לפולנית ולגרמנית וחוזר חלילה. על רקע המלחמה הפולנית-סובייטית נאלצה טוניה להפסיק את לימודיה ב-1921, שנה לפני מבחני הבגרות.[3]
לימודים בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1923 עברה טוניה לגרמניה, ונרשמה ללימודי חינוך באוניברסיטה של ינה. עוד קודם לכן עברו לגרמניה שני אחיה והחלו ללמוד בברלין. יתרונה של אוניברסיטת ינה הייתה שהיא לא הציבה כתנאי תעודת בגרות, וסטודנטיות נשים התקבלו בהן בברכה, בניגוד לאוניברסיטאות בארצות הברית באותה התקופה. לימודיה התמקדו בעיקר בתיאוריות חינוך ופדגוגיה מתקדמת של אותם ימים, אך כללו גם היסטוריה וספרות. בהתאם, התמקדה הדיסרטציה שלה ("התפתחות החינוך העממי היהודי בפולין") בנושא החינוך היהודי, כפי שהתפתח במאות השנים האחרונות וכפי שיש לעצבו בעת החדשה. את לימודיה השלימה למעשה ב-1929, אך את תעודת הדוקטור קיבלה רק ב-18 באוגוסט 1931, לאחר שהצליחה להתגבר על שורת בעיות מהותיות וטכניות, ביניהן שינויים בתקנות האקדמיה בגרמניה שהביאו גורמים בהנהלת האוניברסיטה לדרוש ממנה לפתע השלמות מכיוון שלא הייתה ברשותה תעודת בגרות; מבחן הדוקטורט בעל פה שהתאפיין בקטנוניות מצידו של אחד ממוריה שהקפיד אתה בעניינים רחוקים מתחום מחקרה (פילוסופיה יוונית); ועלויות הדפסת הדיסרטציה לשם הפקדתו בספריית האוניברסיטה. במהלך תקופת ההמתנה מורטת העצבים, בין סיום הלימודים (קיץ 1929) לבין קבלת הדיפלומה שנתיים לאחר מכן, ביקרה טוניה את אחיה בברלין, שם הכירה במסגרת 'אגודת הסטודנטים היהודית' שפעלה בעיר, את יוסף סולובייצ'יק. ב-1932 הם נישאו, ולאחר לידת ביתם עטרה, הם עקרו לבוסטון.[4]
ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1932 הגיעו בני הזוג סולוביצ'יק לארצות הברית על יסוד הזמנה מטעם קהילת יהודי שיקגו. עם הגעתו הסתבר שהמשבר הכלכלי בארצות הברית הביא את הנהגת הקהילה לחזור בה ממחוייבותה, ולמזלו הוא קיבל הזמנה למלא תפקיד דומה בבוסטון. ב-1935 הם ביקרו בארץ-ישראל, מתוך כוונה לבחון את האפשרות שיוסף יקבל את תפקיד הרב הראשי של תל-אביב, אפשרות שלא התממשה.[5] לאחר הכשלון לעלות ארצה,השתקעה המשפחה בבוסטון, ועל בסיס עולמם הרוחני והמחקרי, פעלו בני הזוג סולובייצ'יק לטובת הקמתם של בתי ספר שישלבו באופן הנכון את הרצון לשימור הזהות היהודית ואת חובת הדור המבוגר לצייד את הדור הצעיר בכלים להשתלבות בחיי העבודה במציאות מתועשת. התוצאה הייתה הקמת רשת 'בתי הספר ע"ש הרמב"ם' ב-1937, לימים 'ישיבת רמב"ם'. מטבע הדברים בחברה יהודית-מסורתית ובהמשך למה שהיה נהוג גם בחברה האמריקנית הליברלית, טוניה השקיעה את רוב מאודה בגידול ילדיהם, בעוד יוסף הולך ומתפתח כהוגה דעות יוצא דופן, שלימים משך את תשומת ליבם של פילוסופים מחוץ לעולם התוכן היהודי. עם מותה ללא עת של טוניה מסרטן ב-11 בחודש מרץ שנת 1967, העיד יוסף כי טוניה הייתה עבורו עולם ומלואו: כשאביו נפטר חש כאילו נפל בחייו קיר, ואילו כשאשתו הלכה לעולמה בגיל צעיר יחסית (63), הוא חש כאילו נפל עליו הבית כולו.[6]
מפעלה החינוכי ומורשתה הרעיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיסרטציה של ד"ר טוניה לוויט ניסתה להראות כיצד יש לשלב את החינוך היהודי המסורתי בשיטות לימוד חדשות, שייקחו בחשבון חידושים בתחומי התוכן והצורה. על בסיס השוואה בין מערכת החינוך המסורתית (ה"החדר") לבין הניסיונות הכושלים של תנועת ההשכלה ברוסיה במאה ה-19, להכריח את הציבור היהודי לנטוש את דרכי החינוך שלו, לטובת 'הבשורה' שבהשכלה ובמדע, הסיקה טוניה לוויט שעל מנת להבטיח חינוך יהודי ראוי לשמו ומותאם לתקופה המודרנית, יש להקפיד הן על שילוב נכון של תכנים משני העולמות, והן על הכשרת מורים שיראו בעבודתם שליחות. ביקורתה על ניסיונות תנועת ההשכלה ברוסיה במאה ה-19, ובעיקר למפעלו הכושל של הד"ר היהודי-גרמני מקס ליליינטל, הייתה פחות לגבי עצם הצורך בשילובם של לימודי חול במערכת הלימודים היהודית, ויותר לגבי האופן הכוחני בו ניסו השלטונות ברוסיה, בשילוב כוחות עם משכילים מסוגו של ליליינטל, לכפות את דרכם על הציבור היהודי.
במחקרה הפנתה ד"ר טוניה לוויט את תשומת לב הקורא לעובדה שבשלהי ימי הביניים ובמהלך העת החדשה המוקדמת, ההנהגה התורנית היהודית לא ראתה בלימודי חול דבר פסול, וכי היו אלו נסיבות המודרנה, התיעוש והעיור שהביאו את ההנהגה התורנית - כמו את רוב הציבור - לראות בכל מה שקשור ללימודי חול עניין שיש לחשוד בו. באופן דומה הציגה ד"ר לוויט את הבעייתיות של הלימודים ב"חדר": אמנם מצד אחד הם יצרו סביבה שהבטיחה זהות יהודית והמשכיות הדורות, אך מצד שני סבלה השיטה הזו משלל בעיות לוגיסטיות ופדגוגיות גם יחד, בראשן עצם העובדה שרוב 'המלמדים' ראו במלאכתם הכרח לא יגונה שבמרכזו רצונם לפרנס את משפחתם. בהתאם, נתונים שנאספו בתחילת המאה ה-20 ברוסיה ושהופיעו במחקרה, לימדו כי מעל ל-95% מה'מלמדים' הביעו את רצונם לעזוב את תפקידם אילו היה הדבר אפשרי. מבט משווה נוסף הפנתה ד"ר לוויט להצלחות ולבעיות של בתי הספר החילוניים, שצמחו בליטא וברוסיה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהמשך לרוח 'הבונד' שהשפיעה כאמור על החינוך היהודי משלהי המאה ה-19. יתרונו של 'בית הספר החילוני' היה ברור בשני עניינים לפחות: האחד - כמעט כל המורים היו מתחת לגיל 30, והשני - כמעט כולם עברו הכשרה פדגוגית ברמה כזו או אחרת. הבעיה עם בתי הספר הללו הייתה שיחזור מסוים של 'רוח ההשכלה' המודרנית מדי (לטעמם של אורתודוקסים), הגם שהם התאפיינו בנטייה לאומית ברורה, שהתבססה על ראיית היידיש כעל שפתם הלאומית של היהודים. על יסוד תובנותיה המחקריות ונסיון חייה, פעלה טוניה לוויט-סולובייצ'יק לאור הרעיונות לפיהם תפקידו של בית הספר הוא לספק לילד מכלול של חוויות רוחניות וגופניות, כולל פעילות גופנית, חינוך מיני וייעוץ נפשי.[7]
משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1934 עלו הוריה ואחותה רחל לנווה שאנן שבחיפה, אך לאחר מות האב כמה שנים מאוחר יותר, הצטרפו בני המשפחה החיפאים למשפחה בארצות הברית.
לטוניה ויוסף סולובייצ'יק נולדו עטרה (1933), טובה (1935) ואת חיים (1937). צאצאיהם ברובם עלו ארצה וממשיכים את מפעלם הרוחני והחינוכי של הוריהם: אסתי רוזנברג מנהלת 'בית מדרש לנשים ע"ש סטלה אברהם' וטוני מיטלמן מנהלת את 'אולפנת עלומה'.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Michael Wermke & Stefan van der Hoak (Ed.), Dr. phil. Tonja Soloveitchik and the Transformation of Jewish Popular Education in Poland, Berlin & Leipzig, Henritch & Henritch, 2024 [237pp.]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בתקציר קורות החיים מופיע התאריך הסמלי (שביעי של פסח), ואילו בתקציר תולדות החיים בדיסרטציה מופיע התאריך 28.3.1904
- ^ Michael Wermke & Stefan van der Hoak (Ed.), , Dr. phil. Tonja Soloveitchik and the Transformation of Jewish Popular Education in Poland, , Berlin & Leipzig: , Henritch & Henritch, 2024, עמ' 23
- ^ , Wermke & van der Hoak (Ed.), Dr. phil. Tonja Soloveitchik, p.26-27
- ^ Wermke & van der Hoak (Ed.), Dr. phil. Tonja Soloveitchik, p.28-29
- ^ אביעד הכהן, חידת הימנעות: למה הרי"ד סולובייצ'יק לא עלה לארץ?, באתר מקור ראשון, 6.4.2021
- ^ Wermke & van der Hoak (Ed.), Dr. phil. Tonja Soloveitchik, p.21-22
- ^ , Wermke & van der Hoak (Ed.), Dr. phil. Tonja Soloveitchik, p.110-217