חופש אקדמי
חופש אקדמי (בלטינית: Libertas scholastica) הוא החופש המוקנה למורים, תלמידים ומוסדות אקדמיים לחתור להרחבת הידע באשר הוא, זאת ללא התערבות חיצונית לא עניינית. הוא עשוי לכלול גם את זכותם של אקדמאים לעסוק בביקורת חברתית ופוליטית. בהגדרה מצמצמת, חופש אקדמי הוא החופש לעסוק בכל מגוון הפעילויות הכרוכות ברכישת ידע, כולל בחירת נושאי המחקר, קביעת נושאי ההוראה בכיתה, הצגת ממצאי מחקר לעמיתים ופרסום ממצאים ומסקנות של מחקרים. עם זאת, אף לחופש אקדמי יש גבולות. בארצות הברית, בהתאם ל"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940"[1], על מורים להיזהר ולהימנע מנושאים במחלוקת שאינם קשורים לנושא עיסוקם. כאשר מורה מדבר בפומבי או מפרסם דבריו בכתב, עליו ליהנות מחופש להביע את דעותיו ללא מורא מצנזורה מוסדית או מצעדי משמעת, אולם על המורה להפגין ריסון עצמי ולהדגיש כי אינו מביע את דעות המוסד שבו הוא מלמד. קבלת קביעות במשרה במוסד אקדמי מגינה על המורים בכך שהיא מבטיחה שניתן לפטר מורה אך ורק בגלל נימוקים מתאימים, למשל חוסר יכולת מקצועית בולטת או התנהגות הראויה לגינוי על ידי הקהילה האקדמית עצמה.
ההיגיון בחופש אקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]
התומכים בחופש אקדמי מאמינים כי החופש לחקור המוקנה לתלמידים ולחברי סגל אקדמי, הוא מרכיב מהותי להגשמת מטרות האקדמיה. קהילות אקדמיות הן מטרה תכופה לניסיונות כפייה הודות ליכולתן לעצב ולשלוט בזרימת מידע. כאשר אנשי אקדמיה מנסים ללמד או להפיץ ברבים אידיאלים או עובדות שאינן נוחות לקבוצות פוליטיות מסוימות או לרשויות השלטון, הם עלולים למצוא עצמם מטרה לניסיונות להשחיר פניהם, לפטרם ממשרתם, לשלילת חירותם, או אפילו לאיומים על חייהם. כך למשל הסוציולוג המצרי סעד א-דין אבראהים, פרופסור באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, נעצר בשנת 2000 במצרים ונכלא למשך למעלה משנה, בשעה שהיה מעורב ביצירת סרט דוקומנטרי על אי-סדרים במערכת הבחירות במצרים[2].
גורלו של המחקר בתחום הביולוגיה בברית המועצות מדגים מדוע לחברה חייב להיות עניין בהגנה על חופש אקדמי. ביולוג סובייטי בשם טרופים ליסנקו דחה את התגליות המדעיות המערביות בתחום הביולוגיה והציע גישה חדשה, שאיננה מדעית, לביולוגיה – שכונתה ליסנקואיזם – והתבססה על עקרונות המטריאליזם הדיאלקטי. רעיונותיו של ליסנקו זכו לאהדת ההנהגה הסובייטית, בין השאר בגלל שהיו שימושיים כתעמולה, והוא התמנה למנהל האקדמיה הסובייטית למדעי החקלאות. ליסנקו יזם וניהל טיהורים בקרב מדענים שלדעתו ביטאו "רעיונות מזיקים", דבר שהוביל לכליאתם, הגלייתם ומותם של מאות מדענים סובייטים. רעיונותיו של ליסנקו יושמו בקואופרטיבים חקלאיים בברית המועצות ובסין. על פי הערכות, הירידה ביבולים, בין השאר כתוצאה מיישום רעיונות אלה, הובילה לרעב המוני ולמותם כ-30 מיליון איש בסין לבדה[3].
פסקה זו נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר ההודעה הזו. אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך את הפסקה, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחת המשתמש.
חופש אקדמי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקירה על היבטים של חופש אקדמי בישראל (ובעולם) ניתן לקרוא במסמך שהפיץ מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2010[4]. החופש האקדמי בישראל מעוגן בחוק המועצה להשכלה גבוהה[5]. סעיף 15 בו קובע ש-"מוסד מוכר הוא בן חורין לכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו. בסעיף זה, "עניינים אקדמיים ומינהליים" – לרבות קביעת תוכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת". הגוף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי, כמו גם שמירה על רמה אקדמית נאותה במוסדות הלימוד הוא המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). מועצה זו מורכבת מאנשי אקדמיה המשמשים כפרופסורים באוניברסיטאות, ומאנשי ציבור, כשבראש המל"ג עומד שר החינוך. לרשות המל"ג עומדת זרוע ביצועית שנקראת "הוועדה לתכנון ותקצוב" – ות"ת, שעוסקת בעיקר בעניין תיקצוב האוניברסיטאות וקביעת נוהלים והנחיות רלוונטיים לענייני תקציב ושכר. גוף נוסף שאמור לעמוד על משמר החופש האקדמי הוא "ועד ראשי האוניברסיטאות" – ור"ה שהוא גוף וולנטרי, אך בעל משקל בהשפעתו על עבודת המל"ג והות"ת. כוח נוסף שאמור לעמוד על משמר זה הוא חברי הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה אשר באמצעות ועדי העובדים שלהם, ובאמצעות פעילות אישית של כל אחד מהם, יכולים לנסות ולהשפיע על שמירת החופש האקדמי.
בשנת 2017 ביקש שר החינוך אז נפתלי בנט מפרופ' אסא כשר, לחבר קוד אתי אקדמי לאוניברסיטאות[6], קוד שאישר המל"ג במרץ 2018. ברם האוניברסיטאות, למעט אונ' בן-גוריון בנגב שכבר היה לה קוד אתי אקדמי[7] שכלל גם את סוגיית חופש הביטוי, סירבו לאמץ קוד זה בטענה לפגיעה בחופש האקדמי[8].
חופש אקדמי הנתון לביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שנת 2007, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב היא האוניברסיטה היחידה בישראל שיזמה ואישרה קוד אתי אקדמי[9]. קוד זה נכתב לאחר שוועדת הביקורת באוניברסיטה, דרשה מרקטור האוניברסיטה להביא לכתיבת והפעלת קוד אתי אקדמי. כיום פועלת באוניברסיטה ועדת אתיקה[10], שדנה וממליצה להנהלה בעקבות מקרים ותלונות שהובאו בפניה. סוגיה זו של יחסי הגומלין בין הביקורת הפנימית באוניברסיטאות לבין עקרון החופש האקדמי נדונה בפירוט במאמר שהופיע בספר שיצא מטעמה של אוניברסיטה זו[11]. בעניין זה יש שונות מסוימת בין האוניברסיטאות. סמכות מבקר האוניברסיטה לבדוק נושאים שבסמכות סנאט האוניברסיטה (במיוחד סוגיות אקדמיות ומינויים אקדמיים) היא מוגבלת בכל האוניברסיטאות, למעט באונ' בן-גוריון בנגב. באונ' בן-גוריון בנגב כתוב בחוקתה ובתקנון הכללי: "אין מרות על המבקר אלא החוק, החוקה (של האוניברסיטה) והתקנון הכללי"[12], ועל פי התקנון הכללי המבקר חייב (רק) "לכבד את החופש האקדמי המוענק לאונ' לרבות חברי הסגל שלה". נשאלת אם כן השאלה: מי יקבע מה נהנה מחופש אקדמי ומה לא. לפי המאמר[11], רק מבקר האונ' יקבע זאת ולאור 2 כללים: 1. כל סוגיה שהתקנון האקדמי קובע אודותיה הלכה, אינה נהנית מהחופש האקדמי, מכיוון שעל חברי הסגל לפעול על פי המוכתב בתקנון; 2. מבקר האוניברסיטה יימנע מליזום ביקורת בתחומים המופיעים בסעיף 15, המוזכר לעיל, בחוק המועצה להשכלה גבוהה[13] . עוד גורס המאמר, שהעובדה שהסעיף המציין את סמכותו של מבקר האוניברסיטה מכוח "חוק הביקורת הפנימית 1992" בחוק המועצה להשכלה גבוהה מופיע כסעיף משנה בסעיף 15, המעניק לאוניברסיטאות ולחברי הסגל שלה את החופש האקדמי, נותן משנה תוקף לגישתו. לאמור: חופש אקדמי מחד, אך לא בלתי מוגבל ונתון לביקורת מאידך, והכל כרוך בסעיף קצר אחד בחוק.
חופש אקדמי לתלמידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורו של רעיון החופש האקדמי כאחת מזכויות התלמיד, הוא בגרמניה. על פי הדגם הגרמני (בגרמנית Lernfreiheit) קיימת לתלמיד זכות לחירות ללמוד, ולכן זכותו גם לבחור את מוסד הלימוד שבו ילמד ואת תוכנית הלימודים. רעיון זה אומץ בארצות הברית במאה ה-19 בהשפעת מלומדים שלמדו באוניברסיטאות גרמניות. היישום הבולט ביותר של רעיון זה בארצות הברית נעשה בידי נשיא אוניברסיטת הרווארד, צ'ארלס ויליאם אליוט, בשנים 1872–1897, שבהן מקצוע החובה היחיד בשנה הראשונה היה רטוריקה.
בארצות הברית החופש האקדמי של תלמידים מוגבל על ידי החופש של מוריהם לקבוע אלו דעות עומדות באמות מידה אקדמיות וראוי ללמדן. על פי החלטה של בית משפט לערעורים בארצות הברית, "זכויות המורה לחופש אקדמי ולחופש הביטוי הן מהותיות לעשייה האקדמית"[14]. מנימוק זה נגזר שאין לסטודנטים בארצות הברית הזכות לדרוש כי מוריהם יקדישו זמן הוראה שווה ללימוד השקפות נוגדות[15]. מורה באקדמיה רשאי לדרוש מתלמיד לכתוב עבודה הבוחנת בעיה מנקודת מבט מסוימת, זאת כל עוד הדבר משרת מטרה פדגוגית ראויה[16]. עם זאת, זכות המורה לקבוע את חומר הלימוד אינה בלתי מוגבלת ועומדת מול זכותו של התלמיד ללמוד בסביבה לא עוינת. "חופש הביטוי האקדמי הוא זכות מוגנת במידה שבה הוא נוגע לחומר הלימוד"[17].
חופש אקדמי למורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון של חופש אקדמי כזכות של חברי סגל אקדמי (בגרמנית Lehrfreiheit) הוא חלק בלתי נפרד מהתרבויות האקדמיות המערביות הבולטות: הגרמנית, האנגלית, הצרפתית והצפון-אמריקאית. כל ארבע התרבויות הללו מכירות בזכותם של חברי סגל לחקור ולפרסם את ממצאיהם ללא הגבלה, אולם קיימים הבדלים בין התרבויות השונות במידת החירות של איש הסגל בעת ההוראה בכיתה.
במסורת ההוראה הגרמנית החופש האקדמי כולל גם את זכות המרצה לנסות ולשכנע את תלמידיו לאמץ את השקפותיו ואת שיטתו הפילוסופית[18]. עם זאת, קיימת ציפייה ולעיתים אף איסור מפורש על אנשי סגל אקדמי להביע את השקפותיהם הפוליטיות מחוץ לכיתת הלימוד. ואולם, בכל הנוגע לחומר ההוראה, לא מוטלת על המרצה כל חובה ללמד חומר מסוי,ם ואין הגבלה באשר לנושאי ההוראה.
בארצות הברית מוגדרת סוגיית החופש האקדמי במידה רבה על ידי ה"הצהרה על חופש אקדמי וקביעות משנת 1940". בין עקרונות ההצהרה נקבע כי "מורים זכאים לחירות מוחלטת בדיון על נושאי מחקרם". ההתאחדות האמריקאית של המרצים באוניברסיטאות (American Association of University Professors) מקיימת מגעים קבועים עם אוניברסיטאות ומכללות, כולל מוסדות הוראה פרטיים ודתיים, כדי ליישם את העקרונות הללו כבסיס ליחסים החוזיים עם אנשי הסגל. ההתאחדות מקיימת "רשימה שחורה" של מוסדות הוראה שהפרו את עקרונות ההצהרה.
בצרפת, מרצים באוניברסיטה ציבורית, או חוקרים במעבדת מחקר ציבורית, הם עובדי ציבור, ומשכך מצופה מהם, במהלך עבודתם, להתנהג באופן נייטרלי אשר לא יבטא צידוד בעמדה פוליטית מסוימת או בהשקפה דתית. ואולם, החופש האקדמי של מרצים באוניברסיטאות הוא עקרון יסוד המוכר על ידי חוקי הרפובליקה הצרפתית, כפי שקבעה המועצה המחוקקת. נוסף על כך, על פי החוק הנוגע להשכלה גבוהה בצרפת, פרופסורים מן המניין ופרופסורים חברים, חוקרים ומורים זכאים לחירות מוחלטת ונהנים מחופש הדיבור במהלך מחקריהם ובמהלך פעילות ההוראה, בתנאי שיכבדו את הוראות החוק ואת עקרונות הסובלנות והאובייקטיביות[19]. אף על פי שהם עובדי ציבור, קידומם של אנשי סגל אקדמיים בצרפת נעשה במידה רבה על פי הערכת עמיתיהם, כנהוג במדינות מערב אחרות, ולא בהליכים מינהליים כנהוג במשרות ציבוריות אחרות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמנון רובינשטיין ויצחק פשה, סדקים באקדמיה: חופש אקדמי, עצמאות האוניברסיטה, מעמד הסטודנט והזכות להשכלה גבוהה, הוצאת נבו והוצאת דביר, 2014
- חיים גנז, מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה, ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שלישי: חופש אקדמי, עמ' 87–120.
- רון אבני, הביקורת הפנימית באוניברסיטה והחופש האקדמי - בין התנגשות להרמוניה. בתוך: יהודה גרדוס ויצחק (יאני) נבו (עורכים), מדע ורוח בנגב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 581–589, תשע"ד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חופש אקדמי, דף שער בספרייה הלאומית- אשר מעוז, זה חופש אקדמי?, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
- אמנון רובינשטיין, חופש הביטוי האקדמי, משפט ועסקים, 2010
- אסא כשר, "כשהאקדמיה בורחת מן האתיקה", השילוח, 9, אפריל 2018
- חופש אקדמי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Statement of Principles on Academic Freedom and Tenure, 1940, באתר האיגוד האמריקאי של המרצים באוניברסיטאות
- ^ http://www.ssrc.org/publications/items/items_5.1-2/defending_dangerous_minds.pdf(הקישור אינו פעיל, 16.3.2020)
- ^ Jasper Becker Hungry Ghosts: Mao's Secret Famine
- ^ רועי גולדשמידט וירון אונגר, היבטים של חופש אקדמי בישראל ובעולם. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 35 עמודים,, 2010
- ^ חוק המועצה להשכלה גבוהה תשי"ח 1958
- ^ דוד טברסקי, הגבלת חופש הביטוי או קביעת נורמות? סערה סביב הקוד האתי לאקדמיה, באתר "דבר", יוני 2017.
- ^ יצחק (יאני) נבו, קוד אתי אקדמי, באתר אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, נובמבר 2014 (מועד עדכון אחרון).
- ^ אדיר ינקו, אקדמיה בלי דעות פוליטיות: בדרך לאישור הקוד האתי., באתר ynet, 25 במרץ 2018
- ^ יצחק (יאני) נבו, קוד אתי אקדמי, באתר אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, נובמבר 2014 (מועד עדכון אחרון).
- ^ קוד אתי אקדמי - חברי ועדת האתיקה, באתר אונ' ב.ג. בנגב.
- ^ 1 2 רון אבני, הביקורת הפנימית באוניברסיטה והחופש האקדמי - בין התנגשות להרמוניה. בתוך: י. גרדוס ו- י. נבו (עורכים), מדע ורוח בנגב. (עמ' 581 - 589), באתר אונ' ב.ג. בנגב, תשע"ד. (ארכיון)
- ^ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקה והתקנון הכללי (עמ' 6)
- ^ רון אבני, הביקורת הפנימית באוניברסיטה והחופש האקדמי - בין התנגשות להרמוניה. בתוך: י. גרדוס ו- י. נבו (עורכים), מדע ורוח בנגב., באתר אונ' ב.ג. בנגב, תשע"ד, עמ' 587.
- ^ Bonnell v. Lorenzo, 241 F.3d 800 (6th Cir.), cert. denied, 534 U.S. 951 (2001)
- ^ Edwards v. Aguillard 482 U.S. 578, 586 n. 6 (1987)
- ^ Brown v. Li, 308 F.3d 939, 953 (9th Cir. 2002), cert. denied, 538 U.S. 908 (2003)
- ^ Hardy v. Jefferson Community College, 260 F.3d 671 (6th Cir. 2001), cert. denied, 535 U.S. 970 (2002)
- ^ Walter P. Metzger (1955). Academic Freedom in the Age of the University. New York: Columbia Univ. Press
- ^ קוד ההשכלה הגבוהה הצרפתי Education Code, L952-2
